תפריט
accessibility
אלווין בלוג

מאמא? לא, דודה – על אהבה בין דורות שלא הכירו

עו"ס לירז אברמטו, מנהלת מרכז הגמלאים הירושלמי שלנו ע"ש ויינברג.

כבר ארבע שנים שאני מנהלת את המרכז לגמלאי ע"ש ווינברג לגמלאים עם מוגבלות בירושלים. לאורך השנים, אני פוגשת שוב ושוב עד כמה החיבור האנושי הוא הצורך הבסיסי והעמוק ביותר שלנו כבני אדם. לא משנה הגיל או היכולות – כולנו רוצים להרגיש משמעותיים, נאהבים ונחוצים.

במהלך השיחות שלי עם הגמלאים והגמלאיות במרכז למדתי על כאב שקט ולא מדובר ששוכן עמוק בקרבם.

רובם המכריע חסרי ילדים או נכדים. הם מביטים בתחושת החמצה באחיהם ואחיותיהם, מוקפים בחיבוק החם של דור ההמשך במשפחה. הכאב הוא לא רק על מה שאין להם, אלא גם על מה שלעולם לא יהיה…

הכאב הזה הוליד חלום, חלום לחיבוק, לנתינה וקשר עם ילדים.

וכך נולד המיזם שלנו – גמלאיות מתנדבות בגן ילדים.
חן, גננת עם לב ענק, פתחה בפנינו את הדלת, ובעיקר את הלב. מהרגע הראשון, הילדים קיבלו את הגמלאיות כאילו היו שם מאז ומעולם. ללא תיוג, ללא מבט שונה, בעקר עם הרבה סקרנות, אהבה ושמחה.

כשרותי הגמלאית נכנסת לגן, כל הילדים קופצים בשמחה וצועקים: "מאמא! מאמא!", היא, עם חיוך, מתקנת: "אני דודה", ומתמסרת למשחק איתם – בחול, בצבעים, בבובות.
חנה משקיעה כל השבוע בקריאת סיפור לחבריה למרכז כדי שתוכל לספר ולשאול את הילדים שאלות. הילדים מקשיבים לה בריכוז, הם כל כולם בתוך הסיפור סקרנים ושואלים שאלות.
אסתר היא מלכת המשחקים – למדה במיוחד עבור הילדים משחקים כמו תופסת צבעים, מנדנדת אותם בנדנדה בחצר, לפעמים משחקת איתם במשחק קופסא או בקוביות, הכול תלוי  לאן הילדים מושכים את ידה באותו רגע.

ושם, ברגעים הקטנים האלו, משהו גדול קורה.
בתוך הצחוק והצבעים והשירים, המוגבלות נמסה. היא לא נוכחת.
נשארים רק אנשים.
לב אחד פוגש לב אחר.
חיבוק אמיתי נוצר.

והחיבוק הזה, כך מסתבר, הוא לא חד-צדדי. הוא מחולל שינוי – בגמלאיות, שנמסות מהחיבוק של הילדים ומרגישות אהובות ומשמעותיות, ובילדים, שלומדים לראות אנשים בגובה הלב.

שיתוף:

כניסה למאגר הידע של אלווין ישראל

*אנא הכנס כתובת דוא"ל חוקית!
*אנא מלא סיסמא!

שכחתי את הסיסמה

תפריט נגישות